מה אנחנו מפסידים כשאנחנו לא שרים בקול המשוחרר שלנו?
גיורא: "את הזרימה. החיבור לעצמנו, לשלמות הפנימית הטמונה בנו והמתבטאת בזרימה. דרך השירה אנחנו נוגעים בזרימה הזו. נדיר למצוא מישהו שלא שר בכלל, גם כשהוא לבדו. אנשים קשורים לשירה, ובכל זאת די קשה לומר למה אנחנו זקוקים לחוויה הזו. זה כמו לשאול למה אנחנו שמחים להסתכל על השקיעה. יש לנו כבני אדם געגוע עמוק לחוות את הזרימה האינסופית שלנו, ואני חושב שזה צורך מאוד חזק ואולי גם המזון הכי רוחני שלנו.
"מובן שהאיכות הזו נמצאת לא רק בזמרה, ובכל זאת בשירה יש משהו מאוד מוחשי. הנקודה הזו היא הנשמה של הדרך לגילוי הקול. המלים כאן מוגבלות מאוד, ולא משנה כמה התיאור יישמע יפה ומושך, זה עדיין רחוק מאוד מהחוויה עצמה."

בנקודה הזו אפשר לתת קצת קרדיט גם לשפת אמנו שעלתה על הקשר העמוק שבין זרימה לזמרה. אם רוצים ממש להתעקש גם השורש מ.ז.ר ונגזרתו המלה "מזור" משתלבים היטב בתמונה.
במהלך השיחה שאלתי את גיורא אם אפשר לקבל טעימה מהאיכות המיוחדת של השירה בקול המשוחרר. סגרנו את החלון שיבוא קצת שקט, וגם המקרר נאות להפסיק לזמזם. גיורא לקח כמה רגעים שקטים, נעמד והתחיל לשיר. אחרי כמה טונים מהיצירה הגריגוריאנית התחלתי להרגיש על מה הוא מדבר. הצלילים זרמו כמעט מעצמם, כאילו באו מרחוק, עברו דרכו והמשיכו להדהד עד שנעלמו. לא היתה כאן שאלה של שירה יפה או לא יפה. זה פשוט זרם באופן כל כך מוחשי ומרגש, שגרם לי לצחוק בפליאה. התחושה היתה כאילו לא ניתן למקם את הצלילים. הם ודאי לא באו מהגרון של גיורא, ואף שהנוכחות שלהם היתה חזקה, נדמה היה שהצליל לא נשאר במקום לרגע אחד. מן תנועה עדינה וחופשית בתוך המרחב שגורמת להשתאות ספונטנית. משהו מהנצח עבר לרגע בחדר ונעלם חזרה לדרכו.
כשהדגים גיורא לאחר מכן שירה רגילה היוצאת מהגרון ההבדל היה מוחשי ביותר. הקול המשוחרר לפחות לאוזני הלא מקצועיות נשמע כאופרה לגמרי אחרת.
"רוב האנשים, ובכללם גם כמעט כל הזמרים מכוונים את הקול אל הגרון ובכך לוחצים אותו. כששרים כך הפעולה כרוכה בהרבה מאמץ והתוצאה בהתאם. הצעד הראשון בדרך לגילוי הקול המשוחרר הוא לכוון אותו מעלה אל הנקודה במצח בין העיניים. שם הקול משתחרר באופן טבעי וזהו 'ביתו החדש' בשפתנו. בהתחלה אנחנו מחפשים את הקול הכי משוחרר ועדין שיש לנו. בדרך הזו כבר מהצעד הראשון מחפשים את האידיאל של הצליל, נוגעים קודם כול בחזון. נקודת המוצא היא ממש לא טכנית ופיסית, ולכן העמדה הרוחנית הזו המחפשת קודם כול את הקול המלאכי שלנו שונה לחלוטין מהגישות המקובלות העובדות על בנייה ופיתוח של הקול.

"כשהתלמיד לומד לכוון את הקול אל המקום שבו הוא חופשי, ישיר הקול מעצמו. הצעד הראשון נקרא שלב ההולכה, ובו מוליכים את הקול לביתו החדש. בתוך המרחב החדש הזה ובאמצעות הקול המשוחרר והזורם ניתן לחוש ולבטא בקלות כל ניואנס עדין בשירה. השלב הבא בדרך נקרא שלב ההתרחבות, ובו התלמיד לומד להרחיב את האיכות המשוחררת הזו דרך האוזניים כך שתהדהד סביב הראש. בשלב האחרון המכונה שלב ההשתקפות, הקול המלאכי של האדם מתחבר גם אל הכוחות הבאים מהאדמה. אפשר לומר שבשלב הזה הזמר לומד לשלב את הקול האובייקטיבי הזורם דרכו עם הקול האישי שלו."

נדמה שיש משהו מרוח הזן במתודה הזו שצמחה בגרמניה באמצע המאה. המשחק של נוגע לא נוגע, משתדל לא משתדל, מופיע גם ברמה התיאורטית וודאי ברמה המעשית. דגש רב מושם על ההקשבה. ככל שההקשבה הופכת לדקה יותר, עדינה יותר השחרור שבקול מופיע באופן ספונטני, ללא מאמץ. "הערנות הפנימית היא אלמנט מהותי בדרך לגילוי הקול," אומרת שרה. "אתה צריך להיות מסוגל בזמן השירה להקשיב לקולך, כאילו היית שומע מישהו אחר שר. מכיוון שהקול מבטא משהו כל כך אישי ואינטימי, להיות מסוגל להקשיב לו לגמרי מהצד ללא מעורבות הופך לתרגיל קשה הדורש מודעות גדולה."
גיורא: "שחרור הקול הוא גם שחרור הרצון האישי והקטן שלנו, ושני אלה גם קשורים בשחרור הנשימה. ובאמת לנשימה העמוקה יש השפעה מרחיקת לכת על הזרימה, ההקשבה והשירה עצמה. מצד שני כשאני מאוד רוצה משהו, אני מפסיק לנשום. בתהליך הלמידה אנחנו לוקחים את הרצון הרגיל שלנו ושמים אותו בצד. אומרים לו לנוח בשקט. לפעמים בשיעור דווקא כשהתלמיד מתייאש מלהשיג את הקול המשוחרר, משהו פנימי מתרפה והקול והנשימה נפתחים מעצמם."

מבחינתכם הדרך לגילוי הקול קרובה יותר לתהליך הרוחני או למימד המוסיקלי?
שרה: "מניסיוני תלמיד שלא מתחבר לאלמנט הרוחני יתקשה להתמיד בדרך הזו. התרגילים הם מאוד מדיטטיביים ואתה נדרש להתנקות שוב ושוב מכל האמביציות, התשוקות וההישגים שרשמת לזכות עצמך בדרך. כדי להיפרד מהדברים הללו, כל פעם ברמה עמוקה יותר, נדרשת בשלות לתהליך, והדבר צריך לחיות בך כשאלה פנימית, ואת זה אי אפשר ללמד או להלביש על אף בן אדם. לכן דווקא כשמגיע מוסיקאי מקצועי לתהליך עם כל מיני ציפיות להישגים וגישה תועלתנית בנוגע ליכולות חדשות שירכוש לעצמו, נוצרת עבורו בעיה גדולה שגם חוסמת את האלמנט המשוחרר בשירה. כשהחיפוש הרוחני חסר בתהליך, אפשר לומר שהדבר המהותי עדיין ישאר חבוי ונסתר מהתלמיד."
גיורא: "קשה לערוך את החלוקה הזו אבל ברור שהתהליך הזה מחזיר את התלמיד כל הזמן אל עצמו ומתוך כך מאפשר לו לקבל התבוננות חוזרת ונשנית בראי השירה. כך שגם אם האדם אינו מודע לשאלה הרוחנית, אם הדבר קיים בתוכו התהליך ודאי יתרחש.
"בשבילי בסופו של דבר השירה היא באמת רק תירוץ, רק הכלי שמאפשר את הדרך. ככל שאני נפתח ומאפשר לאידיאל הצליל לזרום דרכי אני מתחנך באופן ישיר לקבל את העובדה שאני לא הדבר הכי חשוב בסיפור הזה. עם רגש ההשתאות מגיעה גם צניעות מסוימת, ומהבחינה הזו דרך השירה יש הזדמנות להיות קצת יותר בני אדם. ורבק נתנה לספרה את כותרת המשנה 'התפתחות רוחנית באמנות הזמרה', וזה בדיוק העניין."

אף פעם לא מאוחר
אם בשלב הזה אתם מרגישים מועקה בגרון, כאילו נעמדתם בפתחו של פרדס מופלא ולא העזתם להיכנס מכיוון שלא לשירה נולדתם, אולי שווה לבדוק פעם נוספת אם באמת נגזר עליכם להישאר זייפנים (מלה שנשמעת בערך כמו כתב אישום קארמטי). "לדעתי ל-98 אחוז מאלו המכונים זייפנים אפשר לעזור אם רק יתחילו להתאמן," אומר גיורא. "בדרך כלל הזיוף נובע מחוסר מיומנות בהפקת הצליל ולא מבעיה ביכולת השמיעה. אמה של שרה התחילה ללמוד אצלי בגיל שמונים, ועכשיו היא יותר משמחה לשיר במפגשים המשפחתיים, כך שאף פעם לא מאוחר מדי. אותי מאוד מעניין ומענג לעבוד עם אנשים שכל החיים רצו לשיר, אבל סחבו איתם את התווית הזו של 'זייפן'. כשתלמיד מצליח לשיר שיר בקול משוחרר מתחילתו ועד סופו זה תענוג אמיתי."

שרה רפאלי שניגנה בכלים שונים מגיל צעיר ופיתחה קריירה מוסיקלית מקצועית מעולם לא חשבה שגם היא יכולה לשיר. היא מספרת שתמיד הרגישה יותר בצד של הזייפנים המתונים. אחרי שנתיים של עבודה עם מורים בדרך לגילוי הקול, במהלך שיעור אחד הקול שלה השתחרר בצורה כל כך פתאומית שהשאירה את המורה המומה. במשך השנים בחרה שרה להעמיק בשירה והשאירה מאחור את הפסנתר והפאגוט. כיום היא מבצעת רפרטואר קלאסי ווקאלי במסגרת 'טריו רפאל' שייסד הזוג יחד עם הפסנתרנית ז'אנה מיקלין. גיורא מתמקד בעיקר בהוראת הזמרה בהרדוף, בתל-אביב ובירושלים, ומבחינתו זו אולי הפעם הראשונה בביוגרפיה שלו שהוא מרגיש כנמצא בדיוק במקום שבו הוא אמור להיות. הזוג רפאלי מנסים גם ליצור קשר מחודש עם גורמים ממסדיים בעולם המוסיקה בארץ כדי להביא משהו מהידע הזה גם אל מסגרות מקצועיות.

בסוף השיחה אני שואל אותם אם הם יכולים לסכם במשפט אחד את מה שעבורם הוא התמצית של התמצית בדרך לגילוי הקול, מהי הנקודה הפנימית ביותר בתהליך.
"השילוב הפרדוקסלי הקיים בדרך הזו," נענית שרה לאתגר. "השילוב בין האישי והאינטימי ביותר לבין האובייקטיבי ביותר שאין בו דבר ממני באופן אישי. התנועה בין הקטבים הללו מתמצתת בתחושה שלי את הדרך כולה."
אחרי שגיורא היה מבסוט מהתשובה ואני מצאתי סגיר לכתבה, אמרנו שלום ותודה. בשקט שאחרי שיחות שכאלה משהו תמיד ממשיך להדהד בך. הפעם אלו היו צלילים קסומים, מפתים שקוראים לך לחזור הביתה, נישא בעדינות על גבי הקול.